אור וצל ומה שביניהם
אתמול, יום שישי, 3.6.2022 התחלתי את הבוקר בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב בסדנת צילום עם גלעד בן שץ. אני עוקבת אחרי גלעד כמה זמן מה, והוא אפילו אחד המפורגנים אצלי בעמוד מפרגנת. כבר הרבה זמן רציתי ללכת לאחת הסדנאות שלו והשבוע זה סוף סוף יצא לפועל.
הצילומים המרתקים של גלעד, שגורמים גם לדברים הכי טרוויאלים להיראות הי מושכים, זה לא דבר של מה בכך. לרוב, הצילומים שלו גורמים להחסרת פעימה ולהגיד לעצמי, אני רוצה גם ככה. אבל, לכל אחד מאיתנו הצלמים יש סגנון צילום משלו, ואנחנו יכולים לצלם את אותו הדבר ואצל כל אחד מאיתנו זה יראה אחרת.
דוגמא לצילום שלא ישאיר אתכם אדישים – גם אם אתם לא אוהבים תות עץ, אחרי הצילום הזה, בטוח תרצו לטעום אותו.
להיות חברה בקבוצה של גלעד אור וצל-קהילת צילום, זה אומר להיות מאותגר כל שבוע לצאת לצלם את הנושא שגלעד בחר, זה להיות מאותגר לענות על שאלות בנושא צילום – על שום מה ולמה אנחנו יוצאים לצלם, מה זה גורם לנו, מה אנחנו רוצים לגרום למי שרואה את התמונה, בקיצור, קבוצה שהיא לא רק מקום להעלות בה תמונות, אלא קבוצה עם חשיבה. בהחלט שווה להצטרף אליה, ולו רק לקרוא את התגובות של מי שנמצא בקבוצה. כמו שאומרים, מכל מלמדיי למדתי משהו קטן שנהפך להיות משהו גדול.
לילי תבני לי – למה דווקא להתחיל עם התמונה הזו? מפני שצילום זו דרך לספר סיפור, ואני בהחלט בונה את הסיפור. יצאתי לגלול בגוגל כדי למצוא את לילי תבני לי ולהבין מה לילי עושה – מסתבר שלילי היא נגרית שיוצאת יצירות מעצים ממחוזרים, כאלו שהיו הולכים לפח לולא היא. בהחלט שווה לקפוץ אליה לאתר ולבדוק אם יש משהו שווה.
אם להודות על האמת, כשצילמתי את הלוגו של לילי, הייתי בטוחה שהגעתי לסטודיו של ציפורניים ורק כשהורדתי את התמונה למחשב, שמתי לב לסיגריה בפיה של לילי והחלטתי לחקור מה לילי בונה בדיוק. בהחלט הופתעתי לטובה.
התחנה המרכזית החדשה
אחד הדברים שאני אוהבת לעשות, זה לחקור לרוב בדיעבד את המקום בו צילמתי. אז חזרתי אתמול מהצילומים, נכנסתי לגוגל וקראתי קצת על התחנה המרכזית החדשה בתל אביב.
התחנה בנויה על שטח עצום של 44 דונם, וכוללת שטח בנוי של 230,000 מ"ר. 7 מפלסים ומקלט אטומי. לפי הויקפדיה היא התחנה המרכזית הגדולה השניה בעולם.
זו אמורה הייתה להיות תחנה פעילה, עם מלא חנויות, פעילות שוטף ובפועל זה סתם "פיל לבן" ובהחלט תעודת עניות לעיריית תל אביב שלא דואגת שיתפעלו את המקום כמו שצריך.
הדרך למקלט
כפי שכתבתי למעלה, התכנון המקורי היה שהתחנה תשמש גם כמקלט אטומי ואכן, לאורך כל הדרך בה צעדנו היו תלויים שלטים לכוון אותנו למקלט האמור. אישית, גם היו מבטיחים לי חיי נצח כדי "לרוץ" למקלט שנמצא בתחנה המרכזית החדשה, לא בטוחה שהייתי ששה לעשות זאת. חוסר האוויר, הזוהמה שיש בדרך למקלט, היו גורמים לי לחשוב כמה פעמים לפני כן ובסוף להגיד לא. אני מעדיפה להשאר למעלה עם אוויר צח, ציוץ של ציפורים וריח של פרחים.
אבל בזכות ההדרכה של גלעד, השלט הצטלם לי נפלא, וזה מה שחשוב בסדנת צילום 🙂
לאט לאט, אנחנו צוללים למעמקי התחנה המרכזית, לקומות התחתונות אלו שבמינוס שאמורים היו להיות חניות או משהו כזה, ומתגלה לנו יותר ויותר חוסר הטיפול, ההזנחה, הלכלוך. מסתבר שיש אנשים שמידי פעם יורדים לשם, אוכלים, משאירים את הלכלוך ועולים בחזרה לפני האדמה. זה בהחלט מרגיש כמו בסרטים שמספרים שנפלה פצצת אטום עלינו וכולם ירדו למחתרת מתחת לפני האדמה ומידי פעם עולים למעלה לראות האם נותרו חיים. אבל הפעם, החיים הם למעלה ולמטה נותרה רק הזוהמה.
עליה לפני הקרקע
בעודנו מסיירים בנבחי הקומות התחתונות, גלעד כל הזמן מחפש לנו את הקומות היותר מעניינות, עם זוויות צילום שלמענן התכנסנו, דהיינו אור וצל.
והנה, הגענו לקומת חניה והאור שיחק נפלא עם החושך ויצר משחק נפלא של אור וצל. לא כדאי להכביר במילים, אתם יכולים לראות זאת בעצמכם.
מה למדתי?
אחרי שצעדנו בנבכי האדמה כשעתיים וחצי, הגחנו למעלה וישבנו לסכם את מה שהיה.
קודם כל, רוצה לומר תודה על מפגש עם אנשים שלא הכרתי קודם, או חלקם הכרתי דרך הפייסבוק. כל אחד מאיתנו (יותר אחת מאשר אחד) צילם במרחב האישי שלו, בלי שניכנס למרחב של השני.
כדרכו בקבוצה שלו בפייסבוק, גם הפעם גלעד החליט לאתגר אותנו בחשיבה, למה אנחנו מצלמים את מה שאנחנו מצלמים, אם בסופו של דבר "נזרוק" את התמונה לפח.
הרהרתי בזה רבות וכשהגעתי הביתה הבנתי יותר לעומק. היו פעמים שסצינות צילומיות תפסו לי את העין, הרמתי את המצלמה לצלם ומה לעשות, זה לא יצא לי כמו שדמיינתי את זה בראש. האם זה בגלל שאני לא יודעת לצלם? או שאני לא יודעת להוציא לפועל את מה שמתרוצץ לי בראש? יש מצב ויש מצב.
לאורך כל הסדנא, היות וצילמנו אי שם בקומות של המינוס והתאורה שם היא לא התאורה אליה אנחנו רגילים ביום יום, נאלצנו להעלות את ה-iso לגבהים ואצלי במצלמה זה יצר המון רעשים – שאני אישית פחות אוהבת. זו אחת הסיבות שהפעם אין יותר תמונות, אלא יותר מלל.
כמו כן, הבנתי שהיחסים בין אור וצל הם כמו יחסים בין עובד למעביד. הם לא יכולים להתקיים אחד בלי השני. צריך להתייחס לשניהם בכבוד הראוי להם, ליחסי הגומלין ביניהם ולתוצאה הנפלאה שהם יוצרים ביחד.
לסיום
תודה רבה לגלעד על סדנא נפלאה, מאתגרת שבסופה למדתי כמה דברים.
מקווה שנהניתם מהצילומים, מהכתיבה.
עד לפעם הבאה….
אם טרם ביקרתם בעמוד של מְפֻקְסֶלֶת זה הזמן לקפוץ להגיד שלום
4 תגובות
מאיפה להתחיל? אולי דווקא מהסוף… עצם הכתיבה, התיאור, החיפוש בגוגל והרצון לשתף בחוויה מעידים יותר מכל על הצלחת הסדנה והחוויה המשותפת. מאוד אהבתי את העומק של הכתיבה ואת החיבור הרגשי שנוצר ביחס למקום במהלך הסיור, התמונות עוטפות את המלל והרגש ביחד לכדי שלמות. שמחתי מאוד על ההזדמנות לחוות וצלם ביחד, תודה רבה על כל האזכורים בגוף הטקסט, אני מאוד מעריך את הפרגון והמילים החמות, זה ממש לא מובן מאליו.
תודה רבה גלעד על סדנה מעולה. המקום היה קשה, אבל בהחלט זה לימד אותי דבר אחד או שניים. מקווה שנמשיך להפגש גם בסדנאות נוספות
המשחק בין אור וחושך, בין למעלה ולמטה פשוט מאמר מרתק רחל.
מאוד כיף, מאיר ומלמד לקרוא אותך 🙂
תודה רבה ג'וד. שמחה לשמוע שהיה מרתק 🙂