מונטנגרו - היעד שנבחר
אחרי כמעט שלוש שנים או אפילו קצת יותר שלא היינו בחופשה משפחתית בחו"ל, והילדים כבר נשפו לנו בעורף שהם רוצים לצאת לטייל, התחלנו לתכנן לפני כמעט חודשיים.
הגדול רצה מקסיקו, הודו, מזרח רחוק, פיליפינים, ואנחנו רצינו משהו קרוב, שלא מצריך הרבה שעות טיסה וכך כל יעד שהצעתי נפסל ואילו אני בשלי.
בהתחלה רציתי שנטוס למרוקו, והתחלתי לחקור באינטנרט עם מי כדאי לטוס למרוקו.
באחד האתרים היו כמה חברות שמארגנות טיולים למרוקו ושם של אחת החברות – דרכים קפץ לי לעין מפני שאני מכירה שני צלמים שנוסעים איתם לסיורי צילום במרוקו, וכך התחלתי להתכתב איתם.
לאחר התכתבות עם אלעד, הבנתי שמרוקו היא לא יעד שכדאי לנו לטוס בחודש יוני, גם מפאת החום וגם מפני שלא היו טיסות ישירות למרוקו על פי דבריו והוא הציע לי לטוס למונטנגרו לטיול ג'יפים.
התחלתי לקרוא על מונטנגרו וגיליתי ארץ מלאה באגמים, הרים, כפרים קטנים והתחלתי "למכור" את הנסיעה הזו לילדים שלי. הם כמובן הביעו התנגדות חריפה, רצו יעדים יותר אקזוטיים ורחוקים, אבל הפעם אמרתי שאני מחליטה וכך היה.
יוצאים לדרך
התאריך שנקבע לטיסה היה 21.6.2022, יום לאחר סיום הלימודים של הילדים.
יום שלישי, 21.6.22, אנחנו אמורים לעלות לטיסה של ישראייר לטיבאת, מונטנגרו בשעה 8:30. לפי התקנות, אנחנו אמורים להיות 3 שעות לפני הטיסה בשדה התעופה, וכך בשעה 5:00 לפנות בוקר, אנחנו נכנסים לאוטו בדרכנו לשדה התעופה. יש לנו מזל שנתב"ג קרוב אלינו וכך תוך כרבע שעה אנחנו מגיעים לשדה. פורקים מזוודות, אבי מחנה את האוטו בחניה ושמים פעמינו לבטחון, בדיקת המזוודות, צ'ק אין, ביקורת דרכונים, שיקוף ועליה למטוס.
נכון שזה נשמע מהר? הלוואי שזה היה כך. הדבר היחיד שהלך יחסית די מהר היה הבטחון. היות ולישראייר יש חוסר בכח אדם, כנראה בעקבות הקורונה, התור לצ'ק אין לקח לנו בערך שעתיים וחצי. לא מעט אנשים חסרי סבלנות, עם טיסות שאמורות להמריא לפנינו וטרם ביצעו צ'ק אין היות והיה רק דלפק אחד מאויש.
הגענו לשדה בסביבות השעה 5:15, הגענו לאיזור הדיוטיפרי בסביבות השעה 8:15, כאשר הטיסה שלנו אמורה להיות בשמיים, רבע שעה לאחר מכן. בפועל, המראנו בסביבות השעה 10:00. עיכוב של שעה וחצי, אבל לפחות אנחנו בדרכנו לחופשה, כך שהכל כבר מאחורינו.
הגענו אל היעד
הגענו אל שדה התעופה טיבאת, שדה תעופה קטן, נדמה לי שהכי קטן שפגשנו עד היום. למזלנו, הדרך החוצה הייתה מהירה, וכך יצאנו לפגוש את הבחור שנקבל ממנו את הג'יפ לטיול.
מודה, ציפינו לג'יפ קצת יותר חדיש, אבל זה מה שיש ועם זה ננצח.
תחנה ראשונה הייתה כמובן בתחנת הדלק, כדי לרכוש לעצמנו סים מקומי, משהו שהתברר בדיעבד שלרוב לא עבד (לפחות אצלי), אבל באמת שלא היה חסר לי.
לאחר מכן, התחלנו לנסוע לעיירה קולאשין, בה היינו אמורים לשהות יומיים.
תצפית על אגם סקדאר
בדרך לעיירה קולאשין היו לנו בדרך כמה עצירות, תצפיות והראשונה בהן הייתה התצפית על אגם סקאדר. כולנו מלאי התפעלות מפלאי הטבע שנגלנו לפנינו, סקרנים לראות מה יש עוד בדרכנו. לאחר שצילמנו, כל אחד במצלמתו או בטלפונו, נכנסנו לאוטו כדי להפליג ליעד הבא ולא שמנו לב שחסר לנו ילד, עד שגל התחיל לצעוק, אבל איפה אסף? מסתבר שהוא נכנס למלון ישן שהיה שם לצלם ואנחנו כמעט המשכנו בדרכנו בלעדיו. מתפקעים מצחוק, עשינו רוורס ואספנו את הנעדר והמשכנו הלאה.
מפלי הניאגרה של מונטנגרו
העוצמה שבטבע
הגעה לעיירה קולאשין
כל הדרך לעיירה קולאשין אנחנו בטיפוס למעלה, הרי זו עיירת סקי. אנחנו צופים מהג'יפ על הטבע המרהיב הניגלה לעינינו ולא מפסיקים להתלהב כמה הכל מדהים, ונפלא.
באחת הפעמים גם שאלתי למה אלוהים היה צריך לבחור לנו דווקא את ארץ ישראל ולא איזו מדינה רוויה במים, עם נופים מרהיבים, ואז אבי מזכיר לי את "ארץ זבת חלב ודבש" ושאל אם הייתי יכולה לגור במקום שבחורף קר, אבל קר באמת. עניתי לו שאם הייתי נולדת שם, בטח הייתי רגילה.
אבל בסופו של יום, אין כמו הארץ שלנו. לא הייתי מחליפה אותה בשום מקום אחר. לכמה רגעים כן, אבל לא לאורך זמן.
בית המלון שלנו שוכן במרכז העיירה, הגגות שלו בנויות בשיפוע אדיר, בגלל השלג שיורד בחורף כדי שלא יכביד על הגגות.
אנחנו מגיעים לחדר, והדבר הראשון שאני לעשות, ללכת למינימרקט הקרוב, לקנות לי חלב, להכניס את הקומקום החשמלי לשקע ולהתענג על כוס קפה.
לא כוס קפה, לא קומקום ולא כלום. מסתבר שאסור להפעיל קומקום חשמלי בחדרים, וכך נתקעתי עם הרצון שלי לקפה…
דבר נוסף שאנחנו כולנו משוועים לו, זה מזגן. גם מזגן לא קיים. בגלל שהמלון נמצא בעיירת סקי, שלרוב קריר ונעים בה, ואנחנו משום מה, נפלנו דווקא ביומיים שהיה שם חם, כמו שהם לא חוו הרבה זמן, אז גם מזגן לא היה. מה שנותר לנו לעשות, זה להכנס למקלחת קרירה – אבל כל זה קרה, רק אחרי שסידרנו את המזוודות בחדרים.
חומות העיר העתיקה קוטור – צולם בנייד
טיול ג'יפים - מה זה אומר?
מה אתם מדמיינים כשאומרים לכם טיול ג'יפים? לרוב, זה טיול עם עוד כמה משפחות, עוצרים ביחד, נהנים מהחברותא וממשיכים ליעד הבא. הטיול שלנו, היה טיול רק שלנו. ארבעתנו. ארבעה אנשים שסגורים באוטו למשך 8-10 שעות בכל יום. זה יום שמתחיל ברגוע, בכיף ונגמר לרוב בעצבים, שרק נגיע למלון, ונירגע.
אבל למרות הכל, נהנינו מהחוויה.
הטיול שלנו היה טיול על פי תהום. נסענו בדרכים שהרבה פעמים היינו הרכב היחיד ולא פעם שאלנו את עצמנו מה יקרה אם ניתקע? מי יחלץ אותנו? אבל למזלנו הטוב, הכל עבר בשלום.
ביום השני לטיול, נסענו לפארק ביוגראדסקה, בכביש שיכול להכיל רק רכב אחד בכל פעם, כאשר מהצד ניבטת לנו התהום, ואני כל הדרך מתפללת שלא יגיע אף אחד מולנו, שלא ניצמד לשול (שדרך אגב לא קיים) ושנגיע בשלום לאגם ביוגרדס.
הדרך עוברת בין יערות מהממים, כפרים אקולוגיים, סוסים מסתובבים חופשי, פרות, כבשים. ממש כמו פעם.
באמת, נסו לתאר שאתם נוסעים בכביש צר, כאשר בצד אחד יש תהום ובצד השני אין שוליים, בכביש מתפתל וספרו לי מה ההרגשה.
הפעילות הכי כיפית בטיול
הפעילות הכי כיפית בטיול היה הראפטינג. ראפטינג בנהר הטארה, נהר מרהיב ביופיו, כאשר משני צידיו יש סלעים עצומים, צמחיה ומלא מלא פרפרים. בכלל אני חושבת שמונטנגרו היא המדינה של הפרפרים. פרפרים בשלל צבעים, חומים, לבנים, כחולים. במעלה הנהר, מגיעים גם לגשר הפרטיזנים, גשר פשוט מעורר השראה.
אני אתן לכם להתפעל בעצמכם מהמקום – דרך התמונות
בראפטינג ליווה אותנו המדריך המקומי בשם גורן, למען האמת הייתי בטוחה שאני מגיעה לפגוש ישראלי שפשוט גר שם, אבל לא, הוא בהחלט מקומי. כחצי שעה לאחר שהתחלנו את הראפטינג, גורן אמר לנו שיש לנו רבע שעה של הפסקה, לרדת לצפות במפל ליד. העוצמה היא פשוט מרהיבה.
בטח התחלתם להבין שמונטנגרו היא מים, אגמים, מפלים, יערות, כבישים צרים שאין בהם שוליים והשד יודע מי יגיע מהצד השני, בקיצור ארץ מדהימה.
שמתם לב שלא סיפרתי לכם על האוכל עד עכשיו? לדאבוני הרב, אין יותר מידי מה לכתוב על האוכל שלהם. כמעט ולא מצאנו אוכל שיכולנו להגיד וואו. המקום הכי טוב, היה בעיירת הגבול גוסינייה, שגובלת עם אלבניה, התושבים בעיירה הם מוסלמים ושם אכלנו קבב וחזה עוף שהיו ממש טעימים.
אין כמו האוכל בבית.
תיכף מסיימים
אחרי 5 לילות ו-3 בתי מלון (לא פרקנו מזוודות), היינו בדרכנו לעיר בודבה. אלו היו 5 ימים שחרשנו את מונטנגרו והגיע הזמן לנח לפני חזרתנו הביתה. היו לפנינו 4 לילות במלון מפנק, חוף ים פרטי, עיר עתיקה וכיף. נסענו לטייל בעיר קוטור, היינו אמורים ביום לפני האחרון לצאת לשייט באגם סקדאר, אך לדאבוננו, בדרכנו במעלה ההר, הג'יפ התחיל לעשות צרות וכך חזרנו לבודבה לבלות עוד יום על החוף.
לסיום
לכבוד הטיול הזה התחדשתי לי במצלמה חדשה ולא כל התמונות יצאו כמו שרציתי שיצאו, אבל למען האמת, היה לי יותר חשוב להנות, וכך היה.
למדתי כמה דברים שצריך לקחת איתנו לחו"ל:
קומקום חשמלי, כרית והרבה אורך רוח.
היה לנו טיול כיפי, חם, קשה, מהנה, משפחתי, הכל ביחד.
בכל זאת, בילינו כמעט 15 שעות ביחד, לא פשוט.
מקווה שנהניתם מהצילומים, מהכתיבה.
עד לפעם הבאה….
אם טרם ביקרתם בעמוד של מְפֻקְסֶלֶת זה הזמן לקפוץ להגיד שלום
