"טוב שיש מטרה לנסוע לכיוונה, אך בסופו של דבר - המסע הוא שחשוב"

למה דווקא מְפֻקְסֶלֶת?
כמות הפעמים שצילמתי תמונה ועל פניו התמונה נראתה לי מפוקסת, טובה, ואז הגעתי למחשב ופתחתי אותה בגדול ואופס גיליתי שהתמונה פשוט מְפֻקְסֶלֶת.
איך הכל התחיל? למען האמת, זה התחיל כבר מזמן. כשהבן הגדול שלי, היום כבר כמעט בן 16 נולד, קניתי מצלמה. כזו פשוטה, לא מסובכת מידי והתחלתי לתעד אותו. אחר כך כבר רכשתי מצלמה כבר יותר מתוחכמת מבחינת הפרמטרים שלה, אך עדיין המשכתי לצלם במצב אוטומט.

בביקור בג'ימבורי, כמובן שלקחתי מצלמה, התאמצתי, צילמתי ואויש, התמונה פשוט לא טובה. במילה יותר נחמדה, פשוט גרועה! מְפֻקְסֶלֶת ברמות קשות.
האם מחקתי אותה?
לא ולא! לא היה לי האומץ.
למען האמת, באותו הזמן אפילו לא הבנתי כמה היא לא טובה.
הבן המהמם שלי (הקטן), עם תמונה שצולמה במצלמה, הייתי בטוחה שזהו, הוא ישר הולך לדגמן עבור הרשתות הגדולות ואז גיליתי שהתמונה פשוט מפוקסלת…
נגוזה לה התוכנית להתעשר על חשבון הילד 🙂


שאני אצטלם סלפי???
זה אכן קרה! שישי בערב קצת אחרי שקניתי את הטלפון החדש, וגיליתי שאפשר לצלם איתו פרוטרט, העזתי, הרמתי, צילמתי ואפילו העליתי לאינסטגרם.
כמה העזה מצידי.
לפני כמה חודשים החלטתי לחזור ולהשמיש את המצלמה שיש לי כבר שלוש שנים, וקפצתי ראש למים העמוקים וממצב אוטומט עברתי למצב של מנואל והתחלתי לצלם.
הצילום עם המצלמה שונה לחלוטין מהצילום עם הטלפון. בטלפון מצלמים, רואים מיד מה התוצאה ועם המצלמה, צריך להגיע הביתה, להתיישב מול המחשב, להוריד את התמונות ואז לגלות שאופס, חלק גדול מהתמונות פשוט הולכות לפח. הן פשוט מְפֻקְסָלוֹת. לא אתבייש ואומר שהתסכול הוא גדול, אבל לומדים מהטעויות וממשיכים הלאה.
בחודש מאי, האתר והבלוג שלי חוגגים שנה. לצערי כמעט ולא נגעתי בהם בשנה הזו, והחלטתי לחזור ולכתוב, לשנות את השם של הבלוג ל-מְפֻקְסֶלֶת.
לגבי המצלמה – אפשר לומר שחברנו שתינו ביחד, ועברנו ממצב של פיקסול למצב של פיקוס.
להתראות עד הקליק הבא של המצלמה.
אשמח שתקראו את הפוסטים שלי, כשאעלה אותם ואפילו ספרו לי מה דעתכם.
תודה, רחל
מוזמנים לצלול לתוך הסיפורים והצילומים ובסוף לספר לי איך התרשמתם

מועדון השעות הקטנות
היום הראשון מי היה מאמין שאת שלושת המילים האלו, שכתבה לי אלישבע וייס כתגובה לפוסט שלי אני אחווה כל כך מהר. ומהר הכוונה כבר ביום


היי, דרומה לאילת
חום יולי אוגוסט, בעיקר אוגוסט, ארזנו את הבית ונסענו לנו לעיר הדרומית.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום חדש
הכי חשוך לפני עלות השחר. אף פעם לא חשבתי שהמשפט הזה נכון, עד ליום שישי, 17.9.2021, כשהתעוררתי בשלוש לפנות בוקר, כדי להגיע לסדנת צילום…

"אם לא תטעמו, איך תדעו"
"אם לא תטעמו, איך תדעו"?
רגע לפני חג השבועות, קפצתי למחלבה של משק מרקוביץ כדי לראיין את אהרון בעל המחלבה ולצלם. מוזמנים לקרוא ולהנות. בטוחה שאחר כך תרצו גם אתם לתת קפיצה ולקנות את הגבינות המהממות שלו

ה"רדיפה" אחרי התמונה הרצויה
בזמן האחרון, בכל פעם שאני נוסעת לקניות, אני רואה בשדות את הפועלים עובדים.